קולומביה 2025

 בשעה 8:00 כמובטח, חואן הגיע ואיתו האופנוע שלנו.  כמה הסברים קצרים ואנחנו מתחילים לעלות במעלה הכביש לכיוון הכפר אל קמפניו, ממנו יוצאת דרך עפר ללוס פינוס- נקודת תצפית ממנה אמורים לראות, ביום של ראות טובה, מצד אחד את סנתה מרתה והחוף, ומצד שני את הפסגות המושלגות של הרי הסיירה נבאדה. איך שירדנו לדרך העפר המבוצבצת, הבנו שעשינו כנראה טעות בבחירת האופנוע, כי למרות ההבטחות של חואן, בואו נגיד- האופנוע שלנו לא ממש מצליח לצלוח דרכים קשות במיוחד, בטח לא כששנינו עליו… בכל פעם שהגענו לקטע בוצי, אני צריכה לרדת מהאופנוע וללכת ברגל את הקטע הקשה, כשאיתן נלחם עם האופנוע וספק רוכב עליו ספק סוחב אותו.. בשלב מסוים ( כמו שאתם מכירים את איתן זה היה אולי בשלב קצת מאוחר מידי…) החלטנו להחנות את האופנוע ולנסות למצוא את נקודת התצפית המהוללת ברגל. כמובן שמיד התיישב על כל האזור ענן כבד. בקיצור- גם שכבר חשבנו שהצלחנו למצוא את אותה נקודה, כי לא היה שום שלט או נפש חיה בסביבה שתאשש את ההחלטה שאכן הגענו לתצפית- לא היה שום סיכוי לצפות ממנה לשום כיוון. חזרנו לאופנוע ואכשהו גם הצלחנו לחזור לדרך המלך..  המשכנו ...

 לאחר ארוחת בוקר מוקדמת בהוסטל שלנו, יצאנו לטיול של כ-3.5 ק"מ למפלי מירנקה. לפי התחזית בסביבות 14:00 אמור להתחיל גשם אז כבר ב-8:30 יצאנו לדרך כדי להספיק לחזור לפני בוא הגשם. הצעידה בעליה (לא קשה מידי) לאורך הנחל, בשביל מסודר למדי ואחרי כשעתיים הגענו למפלים. מקום מסודר ומאורגן, פורח במגוון פרחים אופייניים,  במקום 2 מפלים נחמדים ובאחד מהם  אפילו טבל נו.  אחד ה"קטעים" של המקום הם מעין רשתות שפרוסות מעל המפלים שבהם אפשר לשכב ולהצטלם על רקע המפל. איתן לא התאפק!   איך שיצאנו והתחלנו את הדרך חזרה התחיל לטפטף גשם. עצרנו להתחבא באחד מבתי הקפה לאורך הדרך, והגשם רק התגבר מרגע לרגע!  אחרי כשעה החלטנו לנצל הפוגה קלה בגשם ולהתחיל ללכת- מקסימום נרטב! למזלנו השמיים ריחמו עלינו והגשם אמנם לא הפסיק לחלוטין אבל גם לא התגבר. הגענו למינקה יבשים באופן יחסי, והסתובבנו בעיירה הקטנה. איתן אפילו החליט להסתפר במספרה במרכז העיירה. גם מינקה היא תיירותית למדי, מלאה במלונות, הוסטלים המסעדות, אבל בעיקר בסוכנויות להשכרת ג'יפים, אופנועים, ואופניים כיאה לעיירה הררית. מיד קפצנו על המציאה...

 נפרדנו מפלמינו החביבה שהיתה היעד הצפוני ביותר שלנו בקולומביה, והתחלנו את הספירה לאחור, ואת הדרך חזרה לכיוון קרטחנה, שם ניפרד מקולומביה ביום ד. בדרך החלטנו לעצור לטיול קצר במפלי האהבה היפים. לאחר הליכה קלילה של כחצי שעה הגענו לבריכה התחתונה.  לאחר שהתקררנו במימיה המרעננים החלטנו לטפס על הסלעים לכיוון המפל והבריכה הגבוהים יותר. אם אתם רוצים להרגיש זקנים במיוחד- טפסו על סלעים כשבאזור נמצאים בני תשחורת בני 20-30… כל רגע מישהו יציע לכם יד לעזרה, ויקרא לכם קריאות עידוד מביכות כמו "כל הכבוד", "את יכולה לעשות את זה" , "עוד רגע תגיעי" וכדומה. מה אני אגיד לכם הרבה יותר נחמד להיות בצד המעודד… אבל היה שווה!  בדרך חזרה לאוטו רכשנו כוס שוקו ומשחת פלאים מאחד מדוכני האינדיאנים שפזורים לאורך הנחל. אחר הצהריים בעוברינו שוב ליד סנתה מרתה הרגשנו ממש לא נעים ששפטנו את העיר הזאת בפעם הקודמת שעברנו בה, והחלטנו לתת לה צ'אנס נוסף ולהכנס למוזיאון במרכז העיר שמספר את סיפורם של האינדיאנים באזור. היה חביב. התיישבנו במסעדה מקומית לארוחה המסורתית של מרק/אורז/שעועית/בשר/סלט/בננה מט...

 טוב, אז כשהגענו לפלמינו, נזכרנו שלא בטוח שתנועות החתירה הנדרשות בשייט אבובים יעשו טוב לגיד הכתף הקרוע למחצה של איתן. אבל קראנו באחת הביקורות בגוגל שאפשר ללכת רגלית ולחזור דרך הנחל בהליכה במים, כי עומק הנחל הוא כחצי מטר. אז התארגנו עם מקלות הליכה ויצאנו לדרך. לאחר כשעה של הליכה אכן הגענו לנקודה בה אפשר לרדת לנחל, אלא שהנחל התגלה כנהר רחב ועמוק- לפחות 2 מטר עומק לדברי בחור מקומי שהיה במקום. (הבחור עומד במקום, מצלם עם רחפן את העוברים בנהר ואחר כך מביא את התמונות לאזור התיירים ומוכר להם את התמונות. גם זו דרך להתפרנס!) . מיד הוא הציע שהוא יתקשר לסוכנות טיולים בכפר, והם ישלחו לנו מדריך עם אבובים. כמובן שלא עמדנו בפיתוי ( וגם הבנו שבנהר הרגוע והרחב לא ידרשו הרבה תנועות חתירה חזקות) וכעבור 10 דקות הגיע חורחה המדריך, רכוב על אופנוע עם 3 אבובים, חגורות הצלה, תיק אטום למים וחיוך. שלחנו את התיקים שלנו עם נהג האופנוע שיחכו לנו בסוכנות בעיר, ויצאנו לטיפוס של עוד 40 דקות כדי להגיע לנקודה רחוקה יותר בה נתחיל את השיט. למרות מחאותי (הרפות למדי, אם נודה על האמת), חורחה קשר את 3 האבובים ביחד והעמי...

 אנחנו משכימים קום כדי להגיע מוקדם לפארק טיירונה- הפארק הלאומי המתוייר ביותר בקולומביה. האטרקציה העיקרית כאן היא חופים יפים, שהגישה אליהם היא רק ברגל, על גבי סוסים, או בסירה. יש גם אפשרות לישון בפארק, בבונגלוס או באוהלים, אבל המחירים מרקיעי שחקים אז החלטנו להגיע מוקדם ללכת שעתיים לאחד החופים ולחזור עוד לפני סגירת הפארק ב-17:00. כשהגענו עוד לפני 8:00 לשערי הפארק, הופתענו לגלות- 1. שאנחנו ממש לא לבד, כבר המתמשך לו תור ליד הקופות 2. שסוף סוף יש שימוש לאישור ה-אין חיסון שלנו! מסתבר שצריך להציג אותו בפני הממונים, מה שגורם בעקבותיו מילוי טופס פרטים אישיים שלא ברור את מי הוא משמש. לאחר הביורוקרטיה והתשלום ( כ-75 ש"ח לכל אחד + 20₪ על החניה של האוטו!) סוף סוף החנינו את הרכב ויצאנו לדרך. ההליכה בג'ונגל יפהפה. הג'ונגל רוחש חיים, החל במאות סרטנים שמתחפרים באדמה הספוגה במים,  דרך שיירות נמלים ענקיות,  לטאות בצבעי כחול וירוק זוהרים, פרפרים, ציפורים ואפילו זכינו בהצגה ממשפחה של קופים!  השביל מסודר ברובו רוחש גם הוא עשרות מטיילים שעושים את דרכם ביחד איתנו לחופים. לאט לאט גם הזיעה מ...

 לאחר שאספנו את הרכב, יצאנו לכיוון צפון לסנטה מרתה. בדרך עברנו בהר הבוץ- מעין גבעה שעשויה מבוץ שיוצא מבטן האדמה, וידוע שבריא משום מה לשהות בו. מסביב יש כמה מאהלים של מקומיים שמזמינים אותך לחנות אצלם מתוך כוונה שגם תאכל שם משהו. בתחתית המדרגות גובים ממני 20000 פזוס ( כ-20₪) תמורת הזכות לעלות. אני עולה וזה מה שאני רואה:  החלטנו לוותר על התענוג של השכשוך בבוץ בבריכה של 3x3 עם עוד חבורת אנשים כשבחוץ 30 מעלות. מסתבר שאכן אנחנו מזדקנים… המשכנו בדרכינו רק כדי לגלות שהכביש הראשי חסום ואנחנו נאלצים לעשות עיקוף בדרכים כפריות. אחר הצהריים אנחנו מגיעים לסנתה מרתה ומתחילים לחפש מקום לינה. העיר נראית כמו ברטעה ביום רע. אנחנו עוצרים את הרכב בפינת רחוב ואיתן יורד לשאול מישהו אם אפשר לחנות שם. הוא מקבל הרצאה שלמה על כמה העיר לא טובה, האנשים לא טובים, ובכלל, לא כדאי להשאר שם. נזכרתי שקראתי באחת מקבוצות הפייסבוק שהמקום האהוב על הישראלים צעירים לשינה הוא בכפר דייגים סמוך לעיר- טגנגה. אז החלטנו ליסוע לשם. התמקמנו באחד מההוסטלים הרבים שבכפר ויצאנו אל החוף. החוף מלא מסעדות, בתי קפה, דוכנים וגם תיי...

 את היום התחלנו מאוחר, גם כי התעסקנו בהשכרת רכב להמשך הטיול בצפון המדינה, וגם כי חיכינו לשמוע שעידן אלכסנדר בארץ לפני שיצאנו.. החלטנו לצאת קצת מאזורי התיירות השחוקים והחלטנו לצעוד כחצי שעת הליכה לשוק. כבר בדרך, התרשמנו מכמויות הטינופת שמתגלגלת ברחובות של "העיר התחתית", מה שהלך והתגבר ככל שהתקרבנו לאזור של סמטאות השוק. בליל של קולות, מראות וריחות- בעיקר באזור דוכני הדגים.  מצד אחד- כואב לראות את ההבדל בתנאים בין חלקי העיר, מצד שני- הכל חי, פועם ובועט! אפילו העזנו והזמנו מיצי פירות באחד הדוכנים, היה מגעיל ברמות! משם לקחנו מונית לעיר העתיקה, לסיור שהפעם הקפדנו להזמין וגם לאשר הגעה. אדגרדו המדריך החביב הוביל אותנו, שתי שוויצרית צעירות ובחור ממאוריציוס (שהיה לבוש בחולצה עם צבעי דגל פלשתין וכיתובים בערבית…) ברחבי העיר, כשהוא מרעיף עלינו בלי סוף מידע על ההיסטוריה של העיר (הראשונה בקולומביה), כיכרותיה ואנשיה.  בדרך עברנו בפארק ירוק, שעל אחד העצים שלו ראינו עצלן- אחת החיות הכי מוזרות וישנוניות שיש..  משם המשכנו לשכונת גטסמני, שכבר ביקרנו בה רבות ביומיים הקודמים, אבל פתאום אד...

 לפני שיצאנו בבוקר, מרחנו את עצמינו במשחת הקסם של רוביאלה להרגעת העקיצות המגרדות, מעליה השפרצנו אלתוש למניעה, ומעלה הכל- קרם הגנה. כמובן שברגע שכל השכבות האלו נתקלו באוויר ההביל שבחוץ והכל ביחד עם הזיעה נהפך לדבק אחד גדול! בכל זאת צעדנו לכיוון מבצר סן פליפה, אחד מאתרי החובה בקרטחנה.  קרטחנה היא העיר הראשונה בקולומביה, מתהדרת בחומות שקיפות את כל העיר העתיקה, ומבצר סן פליפה הוקם במאה ה-17 כדי להגן על העיר. סיירנו במנהרות התת קרקעיות וטיפסנו למגדלי השמירה.  לאחר מכן סיירנו קצת בסמטאות שכונת גטסמני בעיר העתיקה שנראות מאוד שונה ביום.  באחת הסמטאות ראינו מרחוק שיש התרחשות מעניינת. כשהתקרבנו הבנו שסגרו את הרחוב, שמו סככה וכמה כיסאות לצפיה, והתארגנו למשחק בייסבול! עם תלבושות וכל הטררם! ובאותה הסמטה ישב/ן השיכור החמוד הזה חזרנו למלון כדי לצנן את הגוף בבריכה הקטנה שבו.  אחר הצהריים לקחנו מונית לאיזור רחוק יותר של העיר העתיקה כדי להשתתף בסיור בעיר שנרשמנו אליו מבעוד מועד. באמצע הנסיעה הסתבר לנו שהיינו אמורים לאשר מבעוד מועד את השתתפותינו בסיור, מה שכמובן לא עשינו… בכל זא...