על שפת הנחל

 טוב, אז כשהגענו לפלמינו, נזכרנו שלא בטוח שתנועות החתירה הנדרשות בשייט אבובים יעשו טוב לגיד הכתף הקרוע למחצה של איתן. אבל קראנו באחת הביקורות בגוגל שאפשר ללכת רגלית ולחזור דרך הנחל בהליכה במים, כי עומק הנחל הוא כחצי מטר. אז התארגנו עם מקלות הליכה ויצאנו לדרך. לאחר כשעה של הליכה אכן הגענו לנקודה בה אפשר לרדת לנחל, אלא שהנחל התגלה כנהר רחב ועמוק- לפחות 2 מטר עומק לדברי בחור מקומי שהיה במקום. (הבחור עומד במקום, מצלם עם רחפן את העוברים בנהר ואחר כך מביא את התמונות לאזור התיירים ומוכר להם את התמונות. גם זו דרך להתפרנס!) . מיד הוא הציע שהוא יתקשר לסוכנות טיולים בכפר, והם ישלחו לנו מדריך עם אבובים. כמובן שלא עמדנו בפיתוי ( וגם הבנו שבנהר הרגוע והרחב לא ידרשו הרבה תנועות חתירה חזקות) וכעבור 10 דקות הגיע חורחה המדריך, רכוב על אופנוע עם 3 אבובים, חגורות הצלה, תיק אטום למים וחיוך. שלחנו את התיקים שלנו עם נהג האופנוע שיחכו לנו בסוכנות בעיר, ויצאנו לטיפוס של עוד 40 דקות כדי להגיע לנקודה רחוקה יותר בה נתחיל את השיט. למרות מחאותי (הרפות למדי, אם נודה על האמת), חורחה קשר את 3 האבובים ביחד והעמיס אותם על ראשו. 

טוב שכך כי לאחר כמה דקות של טיפוס כבר לא נשאר לי אוויר לנשימה, לא באמת הייתי יכולה לסחוב עלי גם את האבוב… כשהגענו למעלה ולאחר שהשבתי את נשימתי, כנראה נמאס לחורחה הקצב שלנו (שלי) והוא שלח אותנו להמשיך את 500 המטרים הנותרים עד לגדת הנהר בלעדיו. הוא כנראה רץ את הירידה בכמה דקות, והגענו כמעט ביחד למטה. 

את השעתיים הבאות בילינו בציפה האהובה עלי בעולם, בנוף מהמם של ירוק, ולקול ציוץ ציפורים בלתי פוסק. כייף אמיתי!

את השיט סימנו כ-50 מ' לפני השפך של הנהר אל הים. לחורחה ולאבובים חיכה נהג האופנוע, ואנחנו צעדנו בדרך חזרה על הכפר. אחר הצהריים הלכנו למסעדה (הפעם מקומית באמת) וירדנו על מנות בשריות בהחלט!