איתן ואומנות אחזקת האופנוע

 בשעה 8:00 כמובטח, חואן הגיע ואיתו האופנוע שלנו. 

כמה הסברים קצרים ואנחנו מתחילים לעלות במעלה הכביש לכיוון הכפר אל קמפניו, ממנו יוצאת דרך עפר ללוס פינוס- נקודת תצפית ממנה אמורים לראות, ביום של ראות טובה, מצד אחד את סנתה מרתה והחוף, ומצד שני את הפסגות המושלגות של הרי הסיירה נבאדה. איך שירדנו לדרך העפר המבוצבצת, הבנו שעשינו כנראה טעות בבחירת האופנוע, כי למרות ההבטחות של חואן, בואו נגיד- האופנוע שלנו לא ממש מצליח לצלוח דרכים קשות במיוחד, בטח לא כששנינו עליו… בכל פעם שהגענו לקטע בוצי, אני צריכה לרדת מהאופנוע וללכת ברגל את הקטע הקשה, כשאיתן נלחם עם האופנוע וספק רוכב עליו ספק סוחב אותו.. בשלב מסוים ( כמו שאתם מכירים את איתן זה היה אולי בשלב קצת מאוחר מידי…) החלטנו להחנות את האופנוע ולנסות למצוא את נקודת התצפית המהוללת ברגל. כמובן שמיד התיישב על כל האזור ענן כבד. בקיצור- גם שכבר חשבנו שהצלחנו למצוא את אותה נקודה, כי לא היה שום שלט או נפש חיה בסביבה שתאשש את ההחלטה שאכן הגענו לתצפית- לא היה שום סיכוי לצפות ממנה לשום כיוון. חזרנו לאופנוע ואכשהו גם הצלחנו לחזור לדרך המלך.. 

המשכנו בנסיעה בעליה, בכביש היפה והמתפתל, מידי פעם חולפים בדרכינו על פני בתים כפריים, פלגי מים קטנים שחוצים את הכביש, בתי קפה שבאחד מהם עצרנו לקפה עם עוגה. 

הדרך המשיכה עד ללה טגווה, קצה הדרך הסלולה. גם שם היציעו לנו לעלות לתצפית- תמורת כמה פזוס, אבל עקב מזג האוויר המעונן החלטנו לוותר על התענוג לשם שינוי. בדרך חזרה החלטנו להיכנס למפל קפיצת הנמר, שקראנו עליו שהוא המפל היפה באזור. עצרנו ליד מבנה חדש יחסית, שהתברר כמרכז תרבות של האיזור, יש בו ספריה, שיעורי נגינה וכדומה. 

הבחור שהיה שם (אולי מנהל המתנס?) הפנה אותנו לבית הסמוך שבו אמורים לשלם על המעבר למפל. מסתבר שבעלת הבית לא נמצאת כרגע, אבל בחור אחר שהיה שם אמר לנו שהירידה למפל לוקחת כ-45 דקות, והעליה ממנו כשעה. מכיוון שהשעה היתה כבר 13:40, סיכמנו עם הבחור שלא נחכה לבעלת הבית ונשלם לה כשנחזור. למזלנו ממש ביציאה למסלול היו שני מקלות הליכה מעץ כי הירידה היתה תלולה בטירוף! החלק הראשון עבר כולו בתוך מטעי קפה, האדמה היתה בוצית לעיתים מהגשמים של אתמול, והברך השמאלית שלי התחילה לצעוק הצילו! הירידה המשיכה בתלילות הולכת וגוברת לתוך הג'ונגל, כשאני מאטה יותר ויותר כדי לייצב את כפות הרגליים שלא יחליקו. עם כל צעד שעבר חשבנו לעצמינו- אלוהים, אחר כך גם צריך לטפס את זה חזרה! תוך כדי הבנתי שברור שמי שעשה את הדרך הזאת יגיד שזה המפל הכי יפה באזור, אחרת איך הוא יצדיק את המאמץ המופרע הזה בשביל מפל שכמוהו יש עוד עשרות באיזור? אחרי שעה וחצי בערך של ירידה בגובה של 320 מטר ב-2.5 ק"מ, הגענו סוף סוף למפל, שאכן היה מרשים! 

טבלנו טבילה קצרה להתרעננות בבריכה הקרירה, והתחלנו את הטיפוס בחזרה. 

עם תחילת הטיפוס התחילה סופת רעמים ויחד איתה טפטוף קל של גשם. לא עברו כמה דקות ונפתחו ארובות השמיים וניתך עלינו מבול מהגיהנום! בשלב מסויים השביל נהיה פלג מים שאנחנו פשוט הולכים בתוכו! לא יכולנו להסתתר אפילו בסככה קטנה שהיתה באמצע הדרך כי ידענו שעוד מחכה לנו נסיעה באופנוע חזרה ולא רצינו להיכנס לחושך. הגענו בחזרה רטובים עד העצם, וחיפשנו את בעלת הבית הנעלמה להסדיר את נושא התשלום. היא עדיין לא הגיעה, והבחור שהיה שם שילח אותנו לדרכינו בשלום. עלינו על האופנוע והתחלנו את דרכינו בזהירות בדרך למטה, תוך כדי חצית פלגי המים שעכשיו הפכו לנהרות שוצפים שחוצים את הכביש מידי פעם. 

באחד הסיבובים איתן הבחין מבעד לגשם השוטף בעוגות מצופות בשוקולד בבית קפה קטן בצד הדרך. עצרנו והתחממנו בשוקו מתוק ורותח עם עוגה (שהתבררה כסוג של דונאט ללא החור). 

בינתיים נפסק הגשם, ואנחנו המשכנו את דרכינו להוסטל רטובים ובשיניים נוקשות מקור. הגענו רגע לפני החושך, התקשרנו לחואן שיבוא לקחת את האופנוע ורק אחרי שהתקלחנו ומילאנו את כרסינו בארוחת ערב טובה במסעדה בעיירה, הצלחנו להתחמם באמת!