כמה אפשר לאכול?

 את היום החלטנו להעביר באיזי, בלי לאתגר את רגלינו בטיולי טבע מפרכים. לכבוד זה מזג האויר החליט כמובן להיות שמשי ובהיר, והטמפרטורות טיפסו להן לאיזור ה-24 מעלות. לצערי, עלית הטמפרטורות העירה ככל הנראה את היתושים, הברחשים ואולי גם את הפשפשים בשמיכות הגסט האוס, ואני קמתי עקוצה ומתגרדת, בעיקר בזרועות… מפתיע מאוד, בעיקר בגלל העובדה שבדרך כלל אני ממש לא סובלת מעקיצות למיניהן. אני מאוד מקווה שמה שלא יהיה שעקץ אותי לא נושא איתו קדחת צהובה, דנגי, או כל מחלה מסתורית אחרת! קראתי שזמן הדגירה הוא בין 3 ל 6 ימים, נחכה בסבלנות ונראה. בכל מקרה , כמו שאמרנו- התחלנו יום של "סתלבט" ללא טיפוסים ואתגרי ברכיים לסוגיהם. מה שכן הקפדנו לאתגר- זה את יכולת האכילה שלנו. פתחנו את הבוקר בשתי פינות לממכר מיני מאפים ואמפנאדס, בהמלצות של ג'וליאן המדריך מאתמול. דגמנו אמפנדס מתוק (אפוי) במילוי גבינה ומחית גויאבה, ומיד אחריו אמפנדס מטוגן במילוי תפוחי אדמה ובשר, ועל הדרך עוד איזה מין בצק מאורך ומטוגן במילוי גבינה ונקניק. כדי להחליק את כל זה בגרון, קנינו מאחד הדוכנים כוס מלאה החתיכות קוקוס לכרסום. מכיוון שסוף סוף מזג האויר לא מעונן, עלינו (כן, בכל זאת קצת מדרגות) לשתי תצפיות יפות. האחת לכיוון העיירה, והשניה לכיוון עמק הקפה.

אחר כך התגלגלנו לנו ברכב לבית קפה שהמליצו לנו עליו כמוכר של קפה משובח, מרחק כחצי שעה נסיעה. טעמנו שני סוגי קפה, אחד הזכיר בטעמו חציר בניחוח קל של רפת, והשני סתם היה תפל.

משם החלטנו ליסוע לארמניה, העיר הגדולה הקרובה, עיר קצת פחות מתויירת, משהו כמו הגרסה הקולומביאנית לנתניה. מצאנו את עצמינו בלב אזור השוק המרכזי, והתחלנו להסתובב. תחילה צדה את עינינו קצבייה שגם מוכרת מיני בשר על האש. מיד לקחנו לנו צוריסוס אחד "רק לטעום". חלפנו על פני בחורה שלשה ללא הרף מין חומר שנראה כמו הכלאה בין מרשמלו לגומי. 

לא התאפקנו ולקחנו מנה קטנה לטעום. די מזעזע. כדי להתרענן לקחנו לנו כוס של לולולינדה- משקה שעשוי מפרי כתום בשם לולו, שמרוקנים את תוכו החמצמץ לכוס עם קרח כתוש, ומוסיפים לו חלב ממותק לאיזון החמיצות. דוקא היה נחמד. המשכנו להסתובב בין דוכנים מסוגים שונים בהם מוכרים כל מה שרק תעלה על דעתך- בגדים, נעליים, פירות וירקות מסוגים שונים ומשונים, דוכני מזון, חנויות חומרי בניין -הכל מכל וכל. פתאום נתקלנו בעגלת קפה שהיא שדרוג של עגלת הקפה מקומונה 13 במדיג'ין.

איתן לא התאפק וקנה לו כוס קפה שהיה חריף ומתוק עד בחילה… המשכנו והגענו למעין ירקניה בתוך מבנה ענק, שם שיחקנו במשחק האהוב עלינו זהה את הפרי/ירק. לסיום קנינו כוס מלאה בפרי כתום (שאין לי שום סיכוי להיזכר בשמו, אחד מסימני הגיל…) בטעם שמזכיר קצת ערמונים, שהמוכרת פיזרה מעליו בנדיבות מלח וסירופ מתוק. דווקא היה בגזרת המעניין לכיוון הטעים, אבל כבד ומשביע ממש, מה גם שהכוס היתה גדולה ועלתה על גדותיה בחתיכות פרי. טוב, את תכניות הישיבה במסעדה לכבוד הפרידה שלנו מסלנטו מחר כבר דחינו למחר בצהריים, כי אחרי הכל כמה אפשר לאכול! אבל בכל זאת אחרי שחזרנו לסלנטו עשינו עוד טיול לכיכר המרכזית וקינחנו את היום בפלטנו- סוג של בננה ענקית חצויה שנצלתה על הגריל ומעליה פיזר המוכר החביב בערך חצי טון גבינה! אין מה לומר, בעניין יכולות ההאבסה- אנחנו בכושר שיא!