נחיתה בקולומביה

אחרי שבוע של מפגש מרגש ממש עם אמיר וליאת

יצאנו עם מחשבות מעמיקות על העולם.

לאחר טיסת לילה מסאן דייגו נחתנו במדיג'ין בבוקר. את האמת, בליבינו חשבנו לנו- למה בכלל היינו צריכים את כל הגיחה הזאת לקולומביה, מה היה רע להסתפק בביקור משפחתי של 10 ימים בארצות הברית? לא באמת הספקנו ללמוד על קולומביה ולהבין מי נגד מי. מה גם שפתאום הבנו שיש התפרצות של קדחת צהובה בקולומביה ואנחנו לא מחוסנים … 

מכיוון שממילא נוכל להיכנס למלון שהזמנו רק ב-15:00, החלטנו להגיע לעיר בתחבורה ציבורית. האוטובוס משדה התעופה מוריד אותנו ליד תחנת מטרו, ואז אנחנו מגלים שאין מדרגות נעות וצריך לסחוב את הטרולים במדרגות. אני מנסה להזכיר לאיתן שאנחנו כבר לא צעירים כל כך, בכל זאת בני 62+ אבל זה לא מונע ממנו בכל זאת לחשוב שאפשר להגיע למלון ברגל. מדיג'ין היא עיר שיושבת על הר, מה שהופך את ההליכה למלון עם טרולים ותיקי גב לטיפוס מאתגר. בדרך אנחנו עוברים במרפאת חיסונים ( עיקוף "קטן" של עוד חצי ק"מ, בעליה כמובן) רק כדי לגלות שיש הוראה גורפת מהרשויות לא לחסן נגד הקדחת הצהובה אנשים מעל גיל 60. כנראה שאפשר לוותר עלינו, מקסימום נמות, לא נורא, חיינו מספיק.. תמורת כמה פזוס הם מציידים אותנו במסמך שנוכל להציג למי שיביקש את אישור החיסון. מעניין אם היתושים יודעים לקרוא מסמכים וימנעו מלעקוץ זקנים כמונו… במחשבה שניה- למה יעזור האישור הנ"ל? או כמו שאמיר אומר- במקום שדורשים אישור על חיסון אולי עדיף לא להגיע? ליתר ביטחון הצטיידנו גם באלתוש.

סוף סוף אנחנו מגיעים למלון, מאחסנים את המזוודות עד לשעת הצ'ק אין והולכים להסתובב בעיר. אנחנו מגלים שכמעט אף אחד לא מדבר אנגלית, ומצטיידים מיד בסים מקומי כדי להצליח לתקשר (תודה מקרב לב למתורגמן של גוגל).

מקנחים את היום במסעדה מעולה, וביציאה ממנה מתחיל לרדת מבול! אנחנו מצטיידים במטריה שנקנתה במחיר מופקע מאחד מעשרות הרוכלים שצצו עם תחילת הגשם, ומסתובבים קצת בפובלדו- איזור התיירות המרכזי. מוזיקה בעוצמות גבוהות בוקעת מכל מסעדה ובר ברחוב, מאות מבלים בכל מקום (אגב, רובם תיירים קולומביאנים). תל אביב, יש לך עוד הרבה מה ללמוד!

כשאנחנו מגיעים לחדר שלנו אנחנו מבינים שקירות החדר לא ממש עוצרים את קולות החגיגה מהרחוב (למרות שהוא עורפי), מזל שאנחנו עייפים מספיק כדי בכל זאת להירדם כי המוזיקה פסקה בערך בארבע בבוקר…