נחישות או טפשות?

 בשעה 6:30 בבוקר התעוררנו לשמע שירת תפילה יפהפיה לסנטה מריה! כבר הבנו שלישון זה רק לחלשים…. למזלנו התפילה ארכה רק כמה דקות והצלחנו לסחוט עוד שעת שינה אחריה. אחרי שמלאנו את כרסינו באמפנדס טריים בבית קפה בכיכר, נפרדנו מהפקידה החמודה במלון, והתחלנו בנסיעה לכיוון סלנטו בעזרת Google maps ידידתינו. כבר ביציאה מהעיירה עלינו על דרך עפר משובשת, אבל קיווינו שזה רק זמני. אז קיווינו.

אחרי כשעה של נסיעה בדרך מהגיהנום, הגענו למפולת בוץ שנראתה מאיימת במיוחד. רוכב אופנוע שעבר במקום הסתכל עלינו בתימהון, ושאל- אתם בטוחים שאתם בכיוון? אתם מתכוונים להגיע לכפר פנטנילו? ענינו לו "כן" בביטחון רב, כך אמרה ידידתינו במפות של גוגל, נכון? אז בנחישות רבה איתן נהג את הסוזוקי המסכן שלנו, וצלח את מפולת הבוץ בירידה לכיוון פנטנילו. פנטנילו נראה ממש כמו כפר מקסיקני מהסרטים, רחוב ראשי שמצידיו הביטו בנו בגבות מורמות גברים בכובעי קאובוי וכמה נשים סקרניות. המשכנו בדרכנו המשובשת עד כדי שבירת עצמות, מידי פעם חלפנו בדרכינו על פני בית בודד עם כמה תרנגולות וכלבים טועים, כשמדי פעם חלף על פנינו רוכב אופנוע (כלי התחבורה הראשי בדרכים האלו). בשלב מסויים הגענו לעליה תלולה במיוחד, הסתכלנו עליה, ו חלטנו לנסות את מזלנו. באמצע העליה האוטו החליט שנמאס לו, ונעצר. ירדנו ברוורס, וניסינו שוב. ושוב. אבל לא נהג כאיתן יוותר בקלות! אחר כבוד הוא הוריד אותי מהרכב, יחד עם המזוודות, ועשה עוד איזה חמישה נסיונות לטפס את העליה התלולה, ללא הצלחה מרובה. מי שכן הצליחו זה נחיל היתושים שתקף אותי עם הירידה מהאוטו. מיד שלפתי את האלתוש בנסיון נואש להבריח אותם. ויתרתי על לנופף מולם באישור על היותי זקנה מידי בשביל חיסון, אם כי אולי תנועות הנפנוף היו יכולות להיות יעילות .. אחרי שהתיאשנו מנסיונות הטיפוס עם הרכב, החלטנו לנסות לבקש עזרה מיושבי הבית שחלפנו על פניו כמאה וחמישים מטר לפני העליה. לא היה לנו מושג איך נתקשר איתם כי כמובן שאין קליטה באיזור ובלי קליטה המתורגמן של גוגל לא ממש יעיל… לפעמים יש יותר מזל משכל, ואחד מיושבי הבית, חוויאר, בחור צעיר ונחמד, התגלה כדובר אנגלית. כשהבין לאן אנחנו רוצים ליסוע, הוא הסביר לנו בעדינות שממש אי אפשר להמשיך לכיוון שרצינו ליסוע אליו, לא רק בגלל איכות הדרך הירודה אלא בעיקר כי כל האיזור נשלט על ידי המאפיה הקולומביאנית. בנוסף הוא ציין באזנינו שהכפר פנטאנילו שעברנו, הוא ממש bad place, bad people, ולא מומלץ למעבר של תיירים תמימים. הוא הוסיף ואמר שממש אסור להשתמש בקולומביה ב google maps , כי היא לא מבחינה בין דרכי עפר לדרכים סלולות, וכדאי להשתמש רק ב waze. נזכרנו (באיחור רב) שגם הבחורה בסוכנות ההשכרה של הרכב המליצה לנו להשתמש ב waze.. הבנו שאין לנו ברירה אלא לשים פעמינו לאחור, לחזור עד אביחורל (כשעה וחצי נסיעה) וליסוע בדרך אחרת. הבעיה שממש אין לנו מושג איך נצלח את הדרך חזרה, בעיקר באיזור מפולת הבוץ שבקושי עברנו בכיוון ירידה… חוויאר החמוד סיפר לנו שאכן אתמול הוא עזר לחלץ משם אוטובוס שנתקע, ומיד הוא הציע שהוא ילווה אותנו עם הטנדר  שלו מהלך של כחצי שעה עד אחרי שנעבור את מפולת הבוץ. שמנו פעמינו בעקבותיו בדרך חזרה, מנסים להדביק את הקצב שלו תוך כדי שהאוטו שלנו מקרטע בין השלוליות. האוטו והנהג (המעולה) לא איכזבו, וצלחנו את הדרך חזרה תוך כדי הודיה על כך שבגלל שהרכב לא הצליח לעלות את העליה כנראה ניצלנו מזרועות המאפיה הקולומביאנית! לאחר שנפרדנו בהתרגשות מחוויאר המלאך המושיע שלנו, שדרך אגב לא הסכים בשום אופן לקבל תשלום על עזרתו כי "אנחנו הקולומביאנים לא צריכים כסף, אנחנו אוהבים לעזור, זאת הדרך שלנו", המשכנו חזרה עד אביחורל. לאחר שהצטיידנו באמפנדס לדרך, הפעלנו את ה waze ויצאנו לכיוון שהוא הורה לנו. שוב מצאנו את עצמינו על דרך עפר בוצית ומשובשת לא פחות מהקודמת, הפעם בעזרת ה waze המומלץ. כבר הרגשנו שלעולם לא נצליח לצאת מהחור שנקרא אביחורל, כל כיוון מוביל לדרך יותר גרועה מקודמתה. איכשהו, בזכות הנחישות (או הטיפשות, לבחירתכם) אחרי עוד כשעה וחצי נסיעה, הגענו סוף סוף לדרך המלך!

עצרנו בדוכן קטן להירגע ולאכול גלידה, ויצאנו לכיוון סלנטו. כדי שלא נרגיש טוב מידי, התחיל לרדת גשם שוטף! את 9 הק"מ האחרונים של הירידה מהכביש המהיר לכיוון סלנטו, עשינו בערפל כבד, בחושך מוחלט, בדרך מפותלת במיוחד (אם כי סלולה לשם שינוי), ואז הבנו שהפנסים של הרכב מאירים בערך כמו נרות ברוח, כלומר- כמעט ולא מאירים בכלל. הגענו לסלנטו ב-20:00, אחרי 10 שעות נהיגה מטורפת של איתן, שלמרות הכל לא היה מוכן לרדת מההגה (נחישות, כבר אמרתי?). הגענו לגסט האוס קטן שקראנו עליו המלצות. הפתענו את בעלת המקום, זקנה חביבה בשם רוביאלה, שכבר היתה לבושה בפיג'מה. היא הכניסה אותנו לבית רחב ידיים, עם שבעה חדרים, שני מטבחים, סלון, מרפסת ענקית שכולו ריק. אין אף דייר מלבדינו. עוד הספקנו לקנות קצת מצרכים לארוחת בוקר בסופר המקומי, לזלול איזה נקניקיה בלחמניה במרכז, וצנחנו למיטה אחרי מקלחת!