עמק הקוקורו

 השכמנו ב-6:00 בבוקר כדי להספיק להגיע מוקדם לתחילת המסלול המתוכנן, רק כדי לגלות שהפארק של עמק הקוקורו נפתח רק ב-8:00… הבוקר אפרורי ומעונן, ואנחנו מקווים שיתבהר בהמשך היום. 

ויתרנו על הצעתו של נציג הפארק בכניסה לעלות לנקודת התצפית הגבוהה בפארק, מה שיצריך עלייה של כ-1300מ' לראש הר שגובהו 3500 מ'. מניסיון העבר, כדוריות הדם של איתן לא מסכימות לעבור את 3200 מ'- מה שמהווה עבורי תירוץ מצוין לוותר על טיפוסים מוגזמים שכאלו. כן, אני יודעת שבטיול בארצות הברית התגברנו על קשיים שכאלו, אבל מאז עברו להן 3 שנים של אפס שמירה על הכושר, שלא לדבר על 10-15 ק"ג עודפים… התחלנו את הדרך בניסיון נואש לדלג בין האבנים בשביל בלי להכניס את רגלינו המסונדלות (לא היה מקום בטרולי לנעלי הטיולים שלנו) לתערובת הבוץ וגללי הסוסים שמכסים חלקים נרחבים בשביל. השביל עובר לאורך נחל שוצף, כשמדי פעם חוצים אותו בגשרי חבלים. 

כל כמה דקות עוקפים אותנו מטיילים צעירים שמדלגים בקלילות שמעוררת את קנאתינו, אוף, הנעורים, הנעורים! בשלב מסויים השביל עוזב את הנחל ומתחיל לטפס בתלילות במעלה ההר. אני מנסה להסדיר את הנשימה האוזלת מן הריאות, לייצב את הרגליים על הבוץ החלקלק מהגשמים של אתמול, תוך התעלמות מהתנגדותה הנחרצת של ברכי השמאלית לכל המהלך הזה. כמו שאמא שלי היתה אומרת- כשכואב, צריך "ללכת על זה" . כשסוף סוף אנחנו מגיעים לנקודת התצפית בקושי ניתן לצפות בנוף כי רוב העמק מכוסה עננים. אנחנו מתנחמים בכוס קפה, ומתחילים בירידה. למזלנו בהמשך מזג האויר קצת מתבהר ואנחנו זוכים לראות נופים נפלאים של העמק הנפרש תחתינו, עם עשרות עצי דקל השעווה הגבוהים שמעטרים אותו. 

אנחנו משוחחים כמה דקות עם קנדית צעירה שמטיילת לבדה, שמשהו בה ממש הזכיר לנו את מרבי שלנו שנוהגת לטייל לבדה בארץ ובעולם. היא סיפרה לנו (קצת מאוחר מידי) שהיה ניתן לשכור מגפיים בתחילת המסלול...

לקראת סוף הירידה אנחנו מגיעים לחלק של "תיירות האינסטגרם": איזור שלם מסודר ומגונן, עם נקודות צילום מוכנות מראש (יד ענקית, כנפי נשר וכדומה) שמאות תיירים (כולל חבורות של צעירים ישראליים) מסיירים ביניהם. אנחנו מדלגים על האזור במהירות, ובדרך חזרה לאוטו אנחנו מתפנקים בקרטיב קוקוס טעים וטבעי!!!, וחוזרים לסלנטו.