עצירה "קטנה" בדרך…

 יום שבת 3.5

אחרי ארוחת הבוקר אנחנו יוצאים מהמלון ושמים פעמינו לכיוון סלנטו ועמק הקפה. מכיוון שמדובר בנסיעה ארוכה, החלטנו לחלק אותה ליומיים, ולעשות אתנחתא בדרך בפארק האקולוגי סאלטו דה ביואי, שלפי ה Google maps נמצא ממש "על הדרך" לכיוון סלנטו. רק כניסה קטנה של 10 ק"מ. מה שהגוגל מפס לא מראה, זה שעשרת הקילומטרים הנ"ל הם של דרך עפר לא סלולה, מלאת פיתולים, עליות, ירידות, שלוליות וסלעים, בקיצור- משהו שמתאים לג'יפ 4x4 ולא לסוזוקי המסכן שלנו..  המיומנויות הגבוהות של איתן הצילו אותנו, ואחרי מעל שעה של נסיעה עקשנית בדרך המשובשת הגענו לפארק. או ליתר דיוק למגרש חניה שממנו אחרי עוד 800 מטר של צעידה מגיעים לפארק. נכנסנו לפארק, שילמנו דמי כניסה די גבוהים, והלכנו לבית הקפה שלידו יש אומגה שחוצה לצד השני של הערוץ. החלטנו שבגילינו המופלג ממש לא מתאים לנו לעשות אומגה, מה גם שעננים כיסו את כל העמק וכמעט לא ניתן לראות דבר. כבר התחלנו להשלים עם העובדה שעשינו את כל הדרך בשביל חלקיק מפל שהצלחנו לראות בזוית העין, ונצטרך להסתפק בכוס קפה ולחזור.

במקרה בדרך לשירותים, איתן, שמעולם לא החמיץ הזדמנות לדובב מישהו, פגש מדריך דובר אנגלית, שאמר לו שאפשר להגיע למפל בטיול רגלי של שעה וחצי. מיד יצאנו לכיוון בירידה של כמה מאות מדרגות, ואכן הגענו למפל עוצמתי, שהצלחנו ללמוד מאותו מדריך שפירוש שמו- קפיצת השור.

התרעננו ברסיסי המים שמכסים את כל מי שמתקרב

כשהגענו בחזרה לאוטו, היו במקום חבורת קאובואים מקסיקנים שלא הפסיקו לצחוק כשראו אותנו מגיעים לאוטו הקטן והגיבור שלנו, נראה שאף אחד לא מאמין שהגענו למקום עם רכב כזה קטן! הודינו לאלוהים (ולאיתן) שלפחות הוא בחר באוטו גבוה יחסית ולא בקיאה פיקנטו הנמוך שרצינו לקחת בהתחלה, כי רכב יותר נמוך כבר מזמן היה מתיישב באיזו שלולית. כשיצאנו, שוב בעצת ה google maps, התחלנו לנסוע לכיוון ישוב בשם "אביחורל" שם התכוונו לישון. זה דרש עוד נסיעה של שעה בדרכי עפר כמו בבוקר כדי להגיע לכביש סלול שמוביל לישוב. הגענו כבר כמעט בחושך לאביחורל (כשמו כן הוא, האבא של החור), ולאחר קצת חיפושים התמקמנו במלון על הכיכר המרכזית, שנראה כמו מלון במערבונים משנות השלושים של המאה הקודמת.

הפקידות החמודות במלון לא הפסיקו לצחוק למראה זוג ה"גרינגואים" שהופיעו בעיירה שלא נראה שראתה תייר מערבי מזה עידן ועידנים, ומתקשרים בעזרת Google translate היקר.

גם באביחורל, המוזיקה בוקעת מכל עבר, הבארים והמסעדת מלאים בחוגגים, והשמחה הקולומביאנית שורה בכל מקום. אחרי שאכלנו באחת המסעדות המקומיות הלכנו לישון לקול המוזיקה הרועמת שאכן נפסקה לקראת חצות כפי שהבטיחו הפקידות במלון. מה שלא נפסק עד 2 לפנות בוקר זה הצעירים החוגגים שהמשיכו לצעוק בקולי קולות. נו, טוב, נישן כבר בקבר!